בוא אל יהירות ללא קץ

תוך כתיבת דבר תורה זה חזרתי אל ספרו של הרב מרדכי הכהן משנת 1972 "מן התורה." בספר זה קיבץ הרב הכהן כמה מחיבוריו, מדרשים ופירושי תורה. הוא מעלה שאלות נוקבות על הטקסט ומציע להן תשובות מעוררות מחשבה. שתי תובנות שלו על פרשת השבוע שלנו נראות לי משמעותיות במיוחד.דבר תורה לפרשת "בוא" מאת הרב אד רטינג

מרדכי כהן, מחבר "מן התורה"

הפרשה מקבלת את שמה מהפסוק הפותח: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה." פרשת "בוא" מביאה את המשבר בין פרעה לבני ישראל לשיאו ההרסני. לנוכח מכות הארבה, החושך ולבסוף מכת בכורות מתרכך פרעה סוף סוף ומאשר את שילוח עבדיו. ואף על פי כן אנו עומדים בפני שאלה מוסרית בקריאת הטקסט היות שנאמר לנו שה' "הכביד" את לב פרעה. משתמע מכך, לפחות על פניו, שבמשא ומתן עם משה לפרעה לא היה חופש בחירה. אך הכהן מציע לנו קריאה מדוקדקת של הטקסט השופכת עליו אור אחר. הוא מציין שלאחר שנאמר למשה "בא אל פרעה" לא נאמר למשה מה עליו לומר. על כן, עלינו להבין את המילים "כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו" כאילו זהו המסר שעל משה למסור. כלומר, על משה לומר לפרעה שיהירותו ותפיסתו לגבי כוחו ועצמאותו (ובל נשכח שפרעה חשב את עצמו לאל) אינם אלה אשליה. אמנם אם נתחקה אחר מדיניותו המזגזגת של מלך מצרים, ששולח את בני ישראל לחופשי, חוזר בו מהחלטתו, ושוב חוזר בחזרה, נוכל להסיק מסקנות משלנו לגבי כושר ההחלטה של פרעה. אך התורה רומזת שגילויו של משה בפני פרעה שלמעשה השליטה אינה בידיו כלל לא השפיע עליו. הדרמה ממשיכה להתגלגל כאשר תהליך ההחלטה הירוד של פרעה גורר תגובות מסלימות מאת ה'. השילוב של יהירות וכוח מניח מלכודת לבעליו, ובראש ובראשונה אי-היכולת להכיר באמת. ניתן להניח כי בכל שלב בתהליך היה פרעה יכול לשים לו סוף, למזער את הנזק ולשלוח את בני ישראל לחופשי. אבל זהו המחיר של תהליך החלטה יהיר: הוא מכיל בתוכו זרעי הרס עצמי.

המשמעויות השונות במילה "בוא"

אנו לומדים לקח נוסף מפתיחה זו. על פניו הפסוק אינו הגיוני ואולי אף אינו דקדוקי: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, בֹּא אֶל-פַּרְעֹה," כאשר משתמע שעל משה דווקא "ללכת" אל פרעה ולא "לבוא" אליו. בהנחה שה' מכיר אל כללי הלשון העברית, מדוע הוא משתמש במילה שנראית שגויה? פרשנים מציינים שניתן למצוא את המילה "בוא" לפחות שלוש פעמים בהקשר של הליכתו של משה להתעמת עם פרעה (שמות י:י"א; ו:י"א; ג:י"ב). לכולן מכנה משותף והוא נוכחות השכינה.

בתחילת פועלו שואל משה בענווה: "מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם?" (שמות ג:י"א).  ה' משיב במקרה זה "כִּי-אֶהְיֶה עִמָּךְ." כאשר ה' משתמש במונח "בוא" אל פרעה, כאילו הוא אומר "בוא איתי." בבואו לעמוד בפני פרעה היהיר, רב-העוצמה והאווילי ללא תקנה, על משה להבין שאינו עומד מולו לבד.

שבת שלום,

הרב אד רטינג